לא ברור

עוד עדכון בבלוג החדש

Tue, 19 Dec 2006 12:47:26 GMT

נטישה

Fri, 15 Dec 2006 01:26:50 GMT

החלטתי לעבור לא לכתוב במקום חדש. אתם מוזמנים לבקר:
http://liorgimel.blogli.co.il

חזל"ש

Tue, 28 Nov 2006 17:09:40 GMT

חזרתי מפריז. היה מדהים. אני מקווה לכתוב קצת חוויות מהעיר ומהמשחק בהמשך, אבל פתאום נזכרתי שטרם לינקקתי לפרויקט של "לחץ חברתי" בעניין חוק ההסדרים. במקרה הקלוש שעוד לא יצא לכם להגיע לשם, תעשו את זה כמה שיותר מהר.

.

הצעת חקיקה

Wed, 22 Nov 2006 00:12:56 GMT

באופן כללי, אני בעד חופש כתיבה באינטרנט, אבל אם מישהו יציע להכניס את חוק גודווין לדין הפלילי יש סיכוי לא רע שאני אצביע בעדו. אם יש לכם רעיונות לעונש ראוי, אתם מוזמנים להציע (העצבים, כמה לא מפתיע, באדיבות הכוסית. וגם באדיבות שוקי, שזה כבר יותר מפתיע).
הבלוג יוצא לחופשה בפאריז, נתראה אחרי סוף השבוע. לכל מי שנשאר כאן ברייך - שבת שלום.
יאללה הפועל!

חלום

Thu, 09 Nov 2006 14:15:16 GMT

בחלומי, אני יושב על כיסא גבוה ולידי חכה, ואני דג דגים. נערה עוברת על אופניים (אני כבר לא זוכר אם זו מישהי שאני מכיר) ושואלת אותי מדוע אני דג ביבשה. מה זאת אומרת, אני אומר לה, אנחנו נמצאים באגם. ואכן, אנחנו עומדים בבקעה חרבה שאי-אז בעבר היתה מלאה במים.

מצעד הגאווה

Sun, 05 Nov 2006 12:00:32 GMT

יש מצטרפים?

אמנת הטוקבקים, טייק 7439

Sat, 04 Nov 2006 17:36:33 GMT

בעקבות הדיונים לגבי טוקבקים והסדרתם בשבועות האחרונים, אני רוצה להציע סעיף פשוט וקל ליישום שיפחית באופן חד את כמות הזוהמה שקוראי הטוקבקים נחשפים אליה:
1. לא יפורסם טוקבק שמכיל את המילה "סמול" על הטיותיה

במקום התנצלות

Fri, 20 Oct 2006 18:59:34 GMT

החלפת גלגל/ברטולד ברכט

אני יושב על שפת המדרכה.
הנהג מחליף גלגל.
אינני אוהב את המקום ממנו באתי.
אינני אוהב את המקום אליו אני נוסע.
למה אני מסתכל בהחלפת הגלגל
חסר-סבלנות?

הומור משובח במקומות בלתי צפויים

Wed, 18 Oct 2006 15:58:08 GMT

ג'ויסי (joycean)
דומה או אופייני לסגנון כתיבתו של ג'יימס ג'ויס (Joyce, 1882-1941), במיוחד בספרו יוליסס (1922), ובאותם חלקים של הספר Finnegans wake (אשכבתו של פינגאן) (1939) שעלה בידו של זה המשתמש בשם התואר הנ"ל לקרוא. המאפיינים כוללים נטיה לחומר דוחה או בזוי, קשת סגנונית וטכנית רחבה לרבות השימוש בסימבוליזם ובטכניקת זרם התודעה וכושר המצאה מילולי (שיש בו משום התמכרות ללשון נופל על לשון ולמזוגי מלים). כל אלו הביאו את השפה האנגלית לגבול הבנתו של הקורא ולעתים אף חצו גבול זה.
(מתוך מילון פונטנה למחשבה מודרנית)

חכמת הבהמות

Tue, 19 Sep 2006 21:30:59 GMT

הפוסט הזה של פאר עשה לי חשק, אז הנה לכם קטע ממילון החיות האלמותי של אביגדור המאירי, "חכמת הבהמות":

הגמל
ארבעה חלקים חשובים לגמל, ואלו הם: הצואר המשתרע מרגליו הקדמיות ועד ראשו; הרגלים המשתרעות מן הבטן ועד הקרקע; החטוטרת, הגבוהה אפילו מן הגבוה שבגמלים; ורוכבו הקטן, היושב על החטוטרת ויורק על העוברים ושבים באין מפריע.
הגמל קרוי גם בשם "ספינת המדבר"; יוצא מזה, שהמדבר הוא ים הגמל; ולא עוד, אלא שהספינה היא גמל הים, וכן הלאה.
הבריות משתמשות בגמל לשאת בו משאות כבדים מאד. מובן, שהוא עצמו היה מסתפק דוקא במשא קל מאוד, ובכל זאת משערים שהגמל אוהב את המשא הכבד, ובכדי שלא ישאר חלילה בלי משא- נולד הוא עם החטוטרת שלו. וישנם גמלים, הנולדים עם שתי חטוטרות; הכל לפי הכח שלהם.
דרכם של גמלים להולד לא רק תאומים, אלא הרבה ביחד, כשכלם קשורים זה לזה בחבל ועל גבם תבות זיפזיף.
הגמלים - להם גם שפה משלהם, שאיש אינו מבין אותה חוץ מן הערבי הקטן.

תהיה

Mon, 18 Sep 2006 10:54:00 GMT

אם אנשי החיזבאללה שנתפסו בזמן הלחימה יועמדו לדין, כיצד יכול להיות שהם מוגדרים כ"שבויים"? ואם הם סתם פושעים - לא צריך להסגיר אותם ללבנון, שבשטחה הם ביצעו את פשעיהם?

באותה הזדמנות, המלצה חמה: הטקסט השלם של נאום האפיפיור, זה עם הירידות על המוסלמים, שווה קריאה - הוא קצר יחסית ומעניין. רצינגר מנתח את היחסים בין קתוליות, ובין הלניזם, הגיון, מדע ומודרניות באופן מרתק. לאחר קריאה של הנאום, די ברור שהקטע עם מוחמד הוא לא חלק אינטגרלי ממנו, אלא פרובוקציה שלא ממש קשורה לשאר התוכן.

Thu, 27 Jul 2006 01:05:53 GMT

הדיווחים בתקשורת עדיין מיישרים קו עם מדיניות הצבא והממשלה וממעטים לבקר אותם. 72% מהציבור מרוצים מתפקודו של פרץ. אין אפילו ניצנים של התארגנות אזרחית רצינית כנגד המדיניות בלבנון. כלי רכב ברחוב מלאים במדבקות "אנחנו ננצח" (בנק לאומי הדפיס ומחלק; הלוגו שלו לא מופיע על המדבקה, אבל הוא דאג לקבל ידיעות על זה בעיתונים). אבל באופן פרדוקסאלי, אף אחד מאלו שדיברתי איתם בימים האחרונים (ימנים ושמאלים כאחד) לא חושב שאנחנו באמת "ננצח" – כלומר, נשיג את מטרות המלחמה המוצהרות או לפחות שיפור משמעותי במצב. אף אחד לא חושב שאלו יעדים ריאליים. אני לא בטוח אם זו תופעה מקומית שנובעת מכך שהאנשים שאני שומע את דעותיהם נוטים להיות ביקורתיים, או שזה בקיע בקונצנזוס סביב המלחמה. באופן אישי, נראה לי שהגיע הזמן שהקונצנזוס הזה ישבר, אבל השאלה האם הוא ישבר לימין או לשמאל עדיין פתוחה, ויכולות להיות לכך השלכות רציניות. (הוספה מאוחרת: נזכרתי שיש עוד אפשרות, שכולי תקוה שתתממש : שאנחנו ננצח. נהרוס את תשתית החיזבאללה ללא אבדות צבאיות או אזרחיות משמעותיות. קצר, מהיר, ואלגנטי. מישהו רוצה לשים כסף?)

הקונצנזוס לגבי המלחמה ואופן ניהולה מבוסס על שתי הנחות: האחת, שהיא צודקת, והשניה, שהיא אפקטיבית. ההנחה שהיציאה למלחמה בצפון היתה הכרחית ומוצדקת מקובעת היטב בדעת הקהל, ובינתיים לא אירע שום דבר שעשוי לשכנע את הרוב בציבור שהיא פסולה מיסודה. התנגדות השמאל הרדיקאלי ללהנחה הזאת מבטיחה שכרגיל, לא תהיה לו שום השפעה פוליטית ממשית - וטוב שכך, כי זאת אכן מלחמה מוצדקת. האסטרטגיה היחידה שיש לה סיכוי (קטן) להצליח, היא יצירת עיסוק אינטנסיבי במוסריות המפוקפקת של אופי התגובה שלנו. אבל השמאל הרדיקאלי לא מוכן למתן את מסריו, והשמאל הציוני לא מוכן לעשות כלום עד לכניסה של כוחות היבשה בכח מלא, אז הנסיון לערער את הבטחון בצדקתה של המלמה נראה די אבוד בזמן הקרוב.

בנוגע לאפקטיביות של המלחמה, המצב יותר שברירי. הציבור הישראלי התרגל למלחמות עם שיעור אבדות מזערי, וריבוי של אבדות ללא שינוי משמעותי במצב יכול להביא לאחת משתיים: תביעה לסיום המלחמה גם ללא הישגים משמעותיים, או תביעה למדיניות תוקפנית יותר של צה"ל. זאת הסיבה שאני חושב שהקונצנזוס סביב המלחמה לא ישרוד עוד זמן רב.ככל שחיילי צה"ל יהרגו מבלי שמותם יוצדק בהישג כלשהו יעלו עוד ועוד ביקורות – מימין ומשמאל – הקוראות לשנות את המדיניות המלחמתית.

מכיוון שאני מטיל ספק רב ביכולת ההשפעה של השמאל, מה שמדאיג אותי כרגע הוא הלחץ מימין, בציבור ובתקשורת. אני חושש שאם יופעל לחץ ציבורי להסלמת מדיניות ההפצצות בלבנון כדי לחסוך בחיי חיילים, פרץ ואולמרט ידרסו ברגל הרבה יותר גסה על הקו שמפריד בין לגיטימיות וחוסר לגיטימיות של פעולות צבא ויבחנו באופן נמרץ יותר את הגבולות שהאמריקאים מציבים לנו. אוירה ציבורית מסוג זה עלולה לגרום גם לשינוי אופי המלחמה: מנסיון לעצב סדר חדש בצפון היא תהפוך למלחמת נקמה שאינה ניתנת להסדרה באופן מדיני, שהצלחתנו בה תיתדד ביחס אבדות ולא בהשגת סטאטוס קוו יציב ובטוח.

ובהקשר הזה, ניהלתי היום ויכוח קצר וטעון על הקרב בבינת-ג'בל, שנראה לי שצפויים עוד הרבה מסוגו אם המלחמה הזאת תמשך זמן רב. להלן תמלול מקורב:
א': אם ברור שכל האזרחים ברחו משם כבר עם תחילת הקרבות, למה לא לשלוח כמה מטוסים, לשטח את הכפר ולגמור עניין?
אני (אחרי התלבטות): כנראה שאנחנו מפחדים מזה שנשאר עוד אזרחים שלא הצליחו להמלט, ומיישמים את הלקח שלמדנו בכפר כנא. הצבא בטח מפחד שריכוז גדול של קורבנות אזרחיים יגרום ללחץ חזק להפסקה מיידית של המלחמה, בתנאים שהם בפירוש לרעתנו.
א': מה זה לרעתנו?
אני: במקרה הכי פחות גרוע יותר? המשך של הסטטוס קוו הנוכחי, אולי עם נסיגה מינורית של החיזבאללה מהגבול, בלי שום הישגים משמעותיים ותוך הכתרת החיזבאללה כמנצחים בדעת הקהל.
א': זה לא אמור להיגמר פחות או יותר ככה בכל מקרה?
אני: המממ.... (כן, אני מהמהם לפעמים תוך כדי שיחה. אני מרגיש צורך להתבטא גם כשאין לי באמת מה להגיד). אז למה לא לגמור את זה בלי להחריב את בינת-ג'ביל ולחסוך את החיים של מאות האזרחים שעלולים להמצא שם?
א': מה זאת אומרת? כי יורים עלינו משם. הורגים שם חיילים שלנו. מה אנחנו אמורים לעשות? יש לך דרך אחרת?
אני: הרגע אמרת ששום דבר טוב לא יצא מהקרב הזה בכל מקרה, אז למה להמשיך אותו?
א': כדי להרוג את אנשי החיזבאללה שהרגו את החיילים שלנו.
אני: אבל אנחנו היחידים שאכפת לנו מזה שהם ימותו. בשביל החיזבאללה זה בסך הכל עוד מאה חיילים שיהפכו לשהידים. החיזבאללה יכול להמשיך ולגייס כוחות, לא נראה לי שהם יחסרו לו אם יהיו לו עכשיו עוד כמה שנים לפעול כמיליציה ממומנת ואוטונומית בעלת מעמד מוגן.
א': אבל אנחנו חייבים להראות שמי שהורג חיילים שלנו, משלם מחיר.

{שתי דקות אחר כך, אחרי שאני קורא את הפוסט הזה ב"חברים של ג'ורג'"}

אני: נראה לי שעוד מעט יגיע הזמן ללכת להפגנות.
א': כן. כל אחד מאיתנו להפגנה אחרת.
ג

Wed, 19 Jul 2006 08:44:14 GMT

המאמר מהפוסט הקודם פורסם בוואלה. למרות שבוג'י בטח תזרוק עלי פירות טרופיים, נראה לי שזה צעד משמעותי בדרך לשחרור ממחוסם הכתיבה הנצחי שלי. גם זה משהו.

[פסקה זאת מורכבת רובה ככולה מנסיונות לדוג מחמאות, ואפשר לדלג עליה] באופן לא מפתיע, אחרי קריאה נוספת המאמר מרגיש קצת אפוי למחצה ולגמרי מנותק מהמציאות, בעיקר בגלל שהגרסה ששלחתי לא כוללת את הפסקה שמסבירה למה כל הרעיונות היפים האלה כבר לא יתממשו הפעם (בכמה מילים: אנחנו רדופי שואה ותאבי נקמה; המנהיגים שלנו חסרי חזון ואמונה ביכולתנו להשפיע על המציאות האזורית; חלק גדול מדי מהערבים מאמין שרצוי ואולי גם אפשר להיפטר מאיתנו; המנהיגים הערבים חלשים ופחדנים; בוש לא יסכים להטביע את עצמו בביצה נוספת אחרי עיראק). זה מה שקורה כשעוברים ארבעה ימים בין כתיבה לפרסום, בזמן מלחמה. אבל אני חושב שיש בו כמה רעיונות טובים, שאולי זמנם יבוא יום אחד.

תודה לאסטרונעמי, שבלעדיה כל זה לא היה קורה.

ובונוס לאמיצים ששרדו עד כאן: סרטוני וידיאו של אנשים שמשחקים בספייס אינווידרס ופונג. יותר מטופש ממה שזה נשמע (לינק ממוסיף, בגלוב).
ג

הישגים ותבוסות

Mon, 17 Jul 2006 01:35:02 GMT

קיבלתי מלגת הנשיא בבר-אילן, וכתבתי מאמר דעה על המלחמה שאני חושב שהוא מספיק טוב כדי לנסות ולפרסם אותו. מצד שני, אני לא מצליח להרדם. אבל בסך הכל, יום טוב ברמה אישית.

יאללה, לעבודה.

Sun, 16 Jul 2006 00:28:39 GMT

האמירה המטופשת והמעצבנת של שר הבטחון ("עמידתו האיתנה של הציבור היא שתקבע כמה זמן יימשך המבצע. אם חלילה הגורמים המאיימים עלינו יראו כי יש מחלוקת בינינו הם יאריכו את המשבר") והנימה המתנצלת בפוסט הזה של פיגו מטרידים אותי. חייבים להתנגד להלך הרוח שאומר שביקורת אזרחית על הצבא והממשלה אינה לגיטימית כרגע (באופן לא מפתיע במיוחד, מסתבר שהלך הרוח הזה משפיע גם עלי. נאלצתי למחוק לעצמי משפט – יפה דוקא – אחרי שגיליתי שמטרתו היחידה היתה להפגין פטריוטיות. זה לא הנושא). אני חושש שאנחנו עומדים בפני השתקה של השיח הציבורי על ידי עיסוק תקשורתי מתמיד במהלך הלחימה תוך התעלמות מהשלכותיה המדיניות, הפוליטיות והמוסריות . אני צופה גם התמקדות בקרבות בלבנון והתעלמות יחסית ממספר האזרחים המתים ההולך וגדל בעזה. אנחנו חייבים לעורר דיון באופן ניהול המלחמה ובמטרותיה, מכיוון שאם אנחנו לא נעורר אותו, לא נראה לי שמישהו יעשה את זה. תזכרו את ששת הימים. תזכרו את לבנון א'.

אבל להאשים את פרץ בגניבת קולות, ב"ברשעות ובזדון, בשקר וברמייה"? אני ממש לא אוהב את הגישה הזאת. לדעתי, המושג "גניבת קול" הוא תוצר של נאיביות פוליטית. הנבאיביות פוליטית היא תפישה שמתסכמת ברעיון שפוליטיקאים צריכים לעשות אחד משניים: לייצג את הדעות שלי, או להיות טובים וישירים; ועדיף שניהם. אם הם לא עושים את זה, צריך לגעור בהם. אל תבינו אותי לא נכון, נאיביות פוליטית יכולה להיות יופי של תחביב, וגם אני נהנה לשחק בו לעתים קרובות, אבל אם אנחנו רוצים להשיג משהו, צריך להתנער ממנו בהקדם האפשרי. נאיביות פוליטית גורמת ליאוש ותבוסתנות, היא לא נותנת כלים שאפשר לעשות איתם משהו, והיא לא תורמת מי יודע מה למצב האולקוס. אנחנו חייבים להכיר בכך שפוליטיקאים הם אנשים שנמצאים במצב של מלחמה תמידית. אין להם זמן וכוח "לייצג" או להיות "טובים", למרות שהם מנסים לעתים קרובות. בתקופת בחירות, הם מנסים להשיג קולות שיאפשרו להם לקדם את החזון שלהם (וזה במקרה הטוב, כשהחזון שלהם לא מוכתב על ידי יועצי תקשורת), אבל כשמטאטאים את כרזות המועמדים מהרחובות, מתחיל קרב החפירות. ובקרב הזה, יש דברים תחמושת, ויש איומים. למרות שתדמית מוסרית ואמינה היא יופי של תחמושת, מוסר והבטחות, למרבה הצער, לא נמצאים באף אחד מצדי המשוואה. וזה נכון גם לגבי הנסיון של הבלוגוספירה להשמיע את קולה. אם אנחנו לא נמצאים באחד מצדי המשוואה, אנחנו חסרי משמעות. פחות מכלום. ילדים שמנסים לעצור עדר מסתער עם חליל רועים. כדי שלדיבורים שלנו תהיה השפעה, אנחנו צריכים לאמץ תפישה פוליטית הגיונית: כל הישג פוליטי מקורו בפעולה שיש לה השפעה אמיתית על פוליטיקאים. והאשמה של פוליטיקאי בגניבת קולות, פחות ממאה יום אחרי הבחירות, היא רעש רקע חסר משמעות. אנחנו צריכים ויכולים לשאוף ליותר. מי עוד עושה משהו?

ודרך אגב, אני לא חושב שיועץ נסער יעביר לשר הבטחון תדפיס של מה שכתבה הכוסית עם אובססיית השואה והוא יקח את זה ללב, אבל אני חושב שזו תהיה טעות פוליטית חמורה להפוך את פרץ לאויב כרגע. אני עדיין נותן לו קרדיט, ואני מאמין שלחץ ציבורי על הממשלה יכול להיות בדיוק מה שהוא צריך כדי שהוא יוכל להתחיל להשפיע על המדיניות לכיוונים שאינם פופולאריים אצל ראש הממשלה וראשי הצבא. אבל בכל אופן, המקסימום שמסע השמצות נגד פרס יכול להשיג זה סכינים ארוכות בעבודה ואת הליכוד בממשלה. כרגע, אין לנו מה להרוויח מזה, חוץ מסיפוק קצר טווח.

ודרך אגב, ההצעה של סיניורה? זה יכול להיות יופי של מנוף ללחץ. אני חושב שמהלך מאורגן לתמיכה בהצעה (עצומה, הפגנות) יכול לצבור תמיכה מפתיעה בציבור הישראלי, וליצור סביבו קונצנזוס. את מי צריך לעניין?

עדכונים: הבלוף הדמוקרטי מחזק.

נבואות זעם תבוסתניות

Sat, 15 Jul 2006 21:34:13 GMT

בין מבזק חדשות אחד לשני, קראתי היום (טוב, אז ביום חמישי) ב"מחברות הכלא" של גראמשי (אם אתם לא חובבי תיאוריה פוליטית, אתם מוזמנים לדלג הישר לפיסקה שמתחילה במלים "באופן מוצהר". אבל לא כדאי לכם). למרות הסלידה העקרונית שלי מניאו מרקסיסטים, הוא התגלה כמרתק וחכם. ציני ברמות שאפילו אני לא מסוגל להתמודד איתן, ואידיאליסט באותה המידה. הוא עזר לי לנסח את מה שאני חושב על המצב. וכך הוא כותב:

"הפוליטיקה הגדולה כוללת סוגיות הקשורות לכינונן של מדינות חדשות ואף למאבק על ההריסה, על ההגנה ועל השימור של מבנים אורגניים חברתיים-כלכליים מסוימים. הפוליטיקה הקטנה עוסקת בסוגיות חלקיות ויומיומיות במבנה שנועד מראש למאבק על השליטה, מאבק המתחולל בין פלגים שונים של אותה שכבת הנהגה פוליטית. את אותם המונחים עצמם ניתן למצוא בפוליטיקה הבינלאומית:
1) הפוליטיקה הגדולה נוגעת לחשיבותן של מדינות בודדות ביחסיהן ההדדיים;

2) הפוליטיקה הקטנה של סוגיות דיפלומטיות הנולדות באיזון שכבר עוצב בעבר ושאינן מנסות להתגבר על איזון זה כדי ליצור מערכות יחסים חדשות."

באופן מוצהר, אנחנו נמצאים במצב של "פוליטיקה גדולה", שבו יחסי הכוחות במזרח התיכון עוברים עיצוב מחדש. יכול מאוד להיות שהשבועות שהחלו עם חטיפתו של גלעד שליט ושיגמרו לאחר שיושלם הסדר החדש הם שבועות מכריעים (ומי יתן וזה באמת יגמר תוך שבועות). באופן עקרוני, אני חושב שמהלך צבאי לשינוי הסטטוס קוו עם חיזבאלה הוא מוצדק. האיום שחיזבאללה מהווה הן עבור ישראל והן עבור לבנון היא סיבה מספקת לנסות ולעקור את נצר האיסלאם הרדיקאלי האלים הזה מהאזור. אם המצב הבינלאומי יאפשר זאת, רצוי לקרוע להם את הצורה ולהוציא אותם מהמגרש של "הפוליטיקה הקטנה". לכל פעולה שנעשה עכשיו תהיה השפעה מכרעת על הסדר החדש שנבנה. יחד עם זאת, אני לא יכול להפסיק להרגיש, שאנחנו נכנסים לכל הענין הזה בלי שום חשיבה מערכתית, ובנסיבות בעייתיות מאוד. אני חושש שאנחנו נכנסים להפתקאה הזאת ללא יעד ברור, מסיבות טקטיות שעיקרן חוסר היכולת של צה"ל להתמודד עם ההשפלה שגרמה לו הפעולה המוצלחת של חיזבאללה, ובתנאים שנסראללה בחר. הוא הרי ידע איך נגיב במקרה של חטיפה מוצלחת, במיוחד על רקע תקדים גלעד שליט, ועד עכשיו הוא הוכיח את עצמו כבחור חכם למדי. אני מקווה שהתפישות המשיחיות שלו עלו לו סוף סוף לראש, אבל אני מפקפק בכך.

אבל זה לא הזמן לשאלות בנוגע לדרך בה הגענו הנה. חשוב יותר לדון בשאלה מה עושים עכשיו. הסוגיה שמטרידה אותי ביותר כרגע היא הפגיעה המתמשכות שלנו שלנו באזרחים ובתשתיות אזרחיות (הן בלבנון והן בעזה). חוץ מזה שאני חושב שאלו פעולות לא מוסריות, אני מאמין שהן גם מסייעת לכוחות הפונדמנטליסטים לערער את המשטרים החילוניים במדינות ערב, ולחזק את מעמדם כמגיני הערבים והאיסלאם. מוות מהיר של הדמוקרטיה הלבנונית הצעירה והחזרתה לימי מלחמת האזרחים , בצירוף הרס נרחב בשטחים, ידרדרו את האיזור לתצורה פוליטית שבה למושגים כמו זכויות אדם וריבונות יש משמעות מוגבלת ביותר, אם בכלל. אני מאוד לא אוהב את הרעיון. זה אומר שלמזרח התיכון אין ולא תהיה אפשרות לצאת ממצבו הנחשל והאלים בעשור הקרוב לפחות.

סדר חדש מסוג זה יעיד בעיקר על הצלחתם של ארגוני הטרור בקביעת אופי הסכסוך: האסטרטגיה שלהם תמיד היתה מלחמת טרור מתמשכת, כלומר כזו שבה לפחות צד אחד פוגע באזרחים על מנת להשיג מטרות טקטיות או אסטרטגיות. שאלת גבולות ההגנה על אזרחים בזמן לחימה חייבת להיות סוגיה פוליטית משמעותית עכשיו, אולם היא נידונה, אם בכלל, ברמה הטקטית בלבד. התותחים רועמים. אבל למרות הנסיונות של אנשי צבא (וגם של "מומחי זכויות אדם") להפקיע את הדיון מתחום המוסר אל תחום הצורך הצבאי, הספירה הפוליטית היא בדיוק המקום שבו צריך ללבן עניינים מסוג זה. כאשר המדינה פוגעת בזכויות אדם או אזרח למטרות שהיא מכריזה עליהן כראויות, צריך להתעורר דיון ציבורי ער, צריכה להתעורר זעקה. זוכרים את המחאה נגד ההתנתקות? לפני שהיא הפכה לקמפיין שלילי, היא היתה התופעה החשובה והמרעננת ביותר בפוליטיקה הישראלית מזה זמן רב. אבל זכויות אדם הם עניין שונה. להם אין "ציבור". בג"צ הציב עצמו כפוסק בענייני זכויות אדם, אבל הוא נוטה לתמוך בסטטוס קוו הפוליטי שמתיר פגיעה נרחבת בהן, כאשר מעורבים בדבר שיקולי ביטחון. כך גם התקשורת. כתוצאה ממצב עניינים זה המוסריות של חלק מפעולותינו מפוקפקת מאוד כרגע, והן גם מקטינות מאוד את הסיכוי שבמערכת החדשה שתיווצר אחרי המלחמה ישראל תשפר את עמדותיה.

ואחרי שגמרתי סוף סוף לערוך את הפוסט הזה (אתם לא רוצים לדעת כמה זמן זה לקח, אבל יש רמז בפסקה הראשונה), קראתי הרגע שראש ממשלת לבנון ביקש הפסקת אש וסיוע בינלאומי שיאפשר לו לפרוס את צבא לבנון בדרום. זאת החדשה הטובה הראשונה ששמעתי מאז שגלעד שליט נחטף. ומה אנחנו עושים? נכון, מצהירים שלא נפסיק את האש עד שהחטופים יחזרו. עם כל הדאגה לשלומם של החטופים, למה שאנחנו עושים עכשיו אין שום סיכוי להחזיר אותם. יש לנו כאן פתח לעצב מחדש את הפוליטיקה האזורית באופן שיגביר את היציבות והדמוקרטיה, ואנחנו זורקים אותו לעזאזל? איפה ההגיון כאן?

ולאחי שבמקלט, שתהיה לך שינה ערבה בהקדם האפשרי, ושתתעורר לשקט שאחרי הסערה. ואם יורים עליך - תתכופף.

[אחרי עוד קריאה, הפוסט הזה מרגיש לי נורא כמו הלקחים של מלחמות קודמות. אני מקווה שהחששות שלי מטופשים, שקריאת המציאות שלי לא שווה כלום, ושאני עושה צחוק מעצמי, כרגיל. אבל תזכרו מי ניבא שהצרפתים יושפלו אם הם ישחקו בגמר נגד איטליה].
ג

*עדכון - יוחאי עילם מ"עבודה שחורה" מוסיף עוד קיסם למדורה

עבודה שחורה

Tue, 11 Jul 2006 23:42:12 GMT

הגיע הזמן שימישהו יעשה את זה! כל הכבוד לאיתי.
הלינק דרך שוקי גלילי.

ושוב בעזה

Sun, 09 Jul 2006 01:42:45 GMT

אני קורא עכשיו את "בעידן האלימות",ספר ישן של יעקב טלמון, ונהנה מכל רגע. הסמכותיות שלו כה מוחלטת שנדמה שמקורה בידיעת האמת בכבודה ובעצמה. ההבנה שהאמת הזאת מבוססת על תפישה יהודית-גרמנית-רומנטית-ליבראלית ייחודית שאינה קיימת עוד, הופכת את הקריאה לחוויה מרתקת וסוריאליסטית. וחוץ מזה, העברית שלו מדברת גרמנית.

תראו מה הוא כותב בהקדמה: "באיזו דרך צריכים מדינת ישראל ועם ישראל לבחור כשהם כה לחוצים מכל עבריהם על ידי המציאות של עידן האלימות? איזו דרך יבחרו בעמדם בפני האתגר העצום: לעמוד על נפשם, מתוך הכרח להזדקק למכשירי האלימות המודרנית, ועם זאת להינצל מהרעל וההסתאבות שטמון בהם, ולהציל את נשמתם ויחודם בהיסטוריה האוניברסלית? כל ההיסטוריה שלנו מצווה עלינו להיזהר מאוד מפני ההסחפות בבולמוס האלימות וממתן סיוע להתמוטטותם של הכוחות, המגמות, המחסומים והסייגים המבקשים לעצור את שטפון ההפקרות המציף את כדור הארץ. אין ליהודים כל סיכוי לצאת מנצחים ממלחמת כל דאלים גבר. מאז ומתמיד הם יהיו קרבנה הראשון. ואנו עלולים להחיש את הגזרה לכשנאבד אותו מעמד רוחני-מוסרי יחידאי, אשר הקנה לנו ומוסיף להקנות לנו – הוא, ולא כביכול עצמתנו הרבה – את היחס המיוחד מצד אותו חלק רב עצמה של האנושות, אשר לא נתפס לציניות האוילית שבאמונה כי הכוח האקטיביסטי יענה על הכל; אותה אמונה המעוותת, מנוונת ולבסוף הורסת את בעליה. בלעדי היחס הזה לא תהיה תקומה לישראל."

Sun, 09 Jul 2006 00:26:52 GMT

ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי-רבה; וחטאתם--כי כבדה, מאוד. ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה; ואם-לא, אדעה. ויפנו משם האנשים, וילכו סדומה; ואברהם--עודנו עומד, לפני יהוה. וייגש אברהם, ויאמר: האף תספה, צדיק עם-רשע. אוליי יש חמישים צדיקים, בתוך העיר; האף תספה ולא-תישא למקום, למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חלילה לך--השופט כל-הארץ, לא יעשה משפט ויאמר יהוה, אם-אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר--ונשאתי לכל-המקום, בעבורם. ויען אברהם, ויאמר: הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי, ואנוכי עפר ואפר. אוליי יחסרון חמישים הצדיקים, חמישה--התשחית בחמישה, את-כל-העיר; ויאמר, לא אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמישה. ויוסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אוליי יימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים. ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה--אוליי יימצאון שם, שלושים; ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלושים. ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי--אוליי יימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרים. ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה אך-הפעם--אוליי יימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה. וילך יהוה--כאשר כילה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב למקומו

בראשית י"ח, כ' עד ל"ג.

שתי הערות פוליטיות

Thu, 22 Jun 2006 22:53:12 GMT

1. זה הפחיד אותי לאללה, ואני מקווה שאני סתם פרנואיד. אם אולמרט מתכוון להציע לתושבי ההתנחלויות המבודדות להשאר תחת שלטון פלסטיני, זה רק עניין של זמן עד שחיכוכים בין מתנחלים ופלסטינים (או מעשי טבח, במקרה המפחיד באמת) יגרמו להחזרת כוחות הצבא ללב השטחים. מדינה מוגנת גדר, השולחת פלוגות סיור לשטח זר כדי להגן על מתיישביה... נשמע רע מאוד. אם זה לא מספיק גרוע, התסריט הבא מפחיד אותי אפילו יותר: אבו מאזן (אולי אפילו ברגותי?) משמש כקבלן משנה עבור צה"ל, ומקבל בעד זה כסף ונשק. דמייניו לכם כרצונכם את ההמשך, משהו שמזכיר את תקופת לבנון העגומה או את ימיה האחרונים של האימפריה הרומית. בכל מקרה, אחרי נפילת שאריות הכוחות המתונים בחברה הפלסטינית לא ישאר סיכוי להסדר. אני באמת מקווה שאני פרנואיד.
2. הצבעתי בעד העבודה מכיוון שחשבתי שפרץ יצליח לקדם אג'נדה חברתית. חשבתי שלא היתה לו ברירה אלא לקחת את תיק הביטחון, מכיוון שזו מקפצה לא רעה לראשות הממשלה. בימים אלו, אני לא בטוח מה אני חושב עליו. אין לי ספק שהוא באמת מנסה לשפר דברים, למרות שהוא מתמודד כנגד אויב שלא ניתן להתפשר איתו ומול מערכת עוינת ובעלת כוחות עדיפים, וכל זאת עם משאבים פוליטיים זעומים. ובכל זאת, אם יתבר לי שהוא לא מצליח להפסיק את את ההרג הסיטוני של חפים מפשע בעזה ולא מתפטר, אני הולך ומתנצל באופן אישי בפני כל מי שניסיתי לשכנע להצביע לעבודה. שככה יהיה לי טוב. הדבר היחיד שקשה לי להחליט לגביו הוא הדד-ליין.

נ.ב:
הידעתם? סקפולימנטיה הינה אומנות חיזוי העתיד בעצמות השכם של כבשים.

פחד ותיעוב בבית הספר

Wed, 22 Mar 2006 19:31:55 GMT

במסגרת ההתלבטויות שלי לגבי נושא לדוקטורט, חיפשתי כל מיני מאמרים ורעיונות על "סוציולוגיה של חנונים" - זו אחת מהאופציות שאני מתלבט לגביהן, אבל כנראה תפסל בסופו של דבר בגלל שיקולים פרקטיים. אחד מהמאמרים הכי מעניינים שמצאתי, הוא למה חנונים לא פופולאריים. למרות שאני לא מסכים עם חלקים ממנו, שוה לקרוא אותו. פחות בגלל הרעיונות לגבי חנונים, ויותר בגלל האבחנות לגבי מערכת החינוך הציבורי באמריקה, שהתיאור שלה בו מזכיר לי מאוד את זו שלנו.

ברמה האישית, החוויות שלי מהחטיבה והתיכון דומות מאוד. למרות הזיכרון הידוע לשמצה שלי, אני עדיין זוכר איך הגבתי כשאמרו לי, כשסיימתי את בית הספר, שיום יבוא ואני אתגעגע לתקופה הזאת: נשבעתי בכל היקר לי שזה לעולם לא יקרה, וזה אכן לא קרה. בהערת אגב, אני חושב שזו אחת הסיבות המרכזיות לאופטימיות הבלתי נדלית שלי - כשהילדות שלך מחורבנת, ואז זה עובר, אתה נוטה להאמין שהעולם יכול להשתפר. אבל אני רועד מפחד מהמחשבה שיום יבוא ויהיו לי ילדים ואני אאלץ לשלוח אותם לבית הספר. זה מדהים, איך אנחנו מתעללים בילדים שלנו: ברית מילה, בית ספר, צבא - לא עדיף לכלוא אותם בבית או משהו?

ברמה הציבורית, זה מאוד מדאיג: נראה לי שאופן הטיפול הילדים הוא אינדיקציה מצויינת למצבה של חברה – ועוד יותר מזה, למצבה העתידי. ובית הספר, המוסד העיקרי לטיפול בילדים, הוא מוסד רע ומיושן שכנראה לא ישרוד בצורתו הנוכחית. כבר היום אף הורה ראוי (כלומר, שיכול להרשות לעצמו) לא מפקיד את חינוך ילדיו בידי בית הספר. ההוצאה על "חינוך אפור" (חוגים, שיעורים פרטיים וכדומה) בקרב ההורים המעטים שאני מכיר היא מעל לאלף ש"ח בחודש, משהו כמו 10% מההכנסה החודשית של משפחה נורמאלית. אבל מדובר בשעות בודדות בשבוע. לאף אחד אין מושג מה יחליף את בית הספר עצמו, ואף אחד לא מעיז לחשוב או לדבר על זה. פחות מכולם ההורים, שלא יכולים להרשות לעצמם להאמין שהם מפקירים את ילדיהם בידי מערכת שמזיקה להם. כי האמת היא שבית הספר הפך ממוסד המבוסס על תפישה הומניסטית ושוויונית, שנועד ליצור אנשים ראויים, משכילים ובעלי סיכוי שווה ללא קשר למעמד של הוריהם, למעון יום שמאפשר להורים לצאת לעבודה מחוץ לבית. העסק גמור. בית הספר הממלכתי עדיין מתפקד בתור עלה תאנה שמאפשר לליבראלים דמיקולו להאשים את העניים בעוניים, אבל זה זמני.

מה עושים? אני לא בטוח, אבל אנחנו (מי מאיתנו שחושב שיש סיכוי שיהיו לו ילדים בעתיד הקרוב - ואם אתם חושבים שזה לא אתם, אתם כנראה טועים) חייבים להתחיל לחשוב, להתעניין, לדבר ולעשות. מכיוון שהכוח הפוליטי בחברה הישראלית נמצא ברובו בידי אנשים שמאמינים שהם יכולים וצריכים לדאוג לילדים שלהם ולהתעלם מאלו של אחרים, הכיוון הצפוי הוא הפרטה כוללת של מערכת החינוך. מערכת חינוך ממלכתית שומרת על מינימום של אחידות, וכשהיא טובה מספיק, היא מאפשרת לילדים מכל שכבות החברה סיכוי לשפר את מצבם ביחס לזה של הוריהם (לא סיכוי שווה – אבל סיכוי). הפרטה של מערכת החינוך תחסל את הסיכוי הזה. בכך תושלם הפיכתה של ישראל למדינת עולם שלישי טיפוסית, שבה ממילא אף אחד מאיתנו לא ירצה לחיות. מה האלטרנטיבה? צריך לחשוב על זה. רעיונות יתקבלו בברכה.

לכל מוקירי זכרי - take 2

Sat, 18 Mar 2006 19:46:46 GMT

אני מצטער אם המשכתי להעלם קצת בזמן האחרון, פשוט הייתי עסוק בלהתארס.
ולא, זה לא אומר שעכשיו אני לובש גורמטים.

לכל מוקירי זכרי

Thu, 16 Mar 2006 10:28:51 GMT

אני מצטער אם נעלמתי קצת בזמן האחרון, פשוט הייתי עסוק בלהגיש את התזה שלי.

אורכה הסופי מעל 140 עמודים. אם אתם מתעניינים, המסקנה העיקרית היא שחובבי מד"ב הם חנונים
:-P

שמאלמרט, עלאק

Sat, 11 Mar 2006 13:32:23 GMT

אם שקלתם להצביע לקדימה, תחשבו שוב.

לאולמרט עומד להיות יופי של שבוע, אחרי שהראיונות שהוא נתן ל"הארץ" ול"ידיעות" יעלו את המספרים של קדימה בסקרים. בתגובה להתאוששות של הימין על חשבון קדימה, אולמרט הציג לראשונה את המצע המדיני שלו, ועשה את זה באופן מבריק. שלוש נקודות חשובות בדבריו: הראשונה היא הבטחתו לקבוע את גבולות הקבע של ישראל, השניה היא ההכרזה שגבולות אלו יקבעו פחות או יותר לפי תואי גדר ההפרדה, והשלישית היא ההבטחה לבנות ב-E1.

לגבי הנקודה הראשונה, אולמרט בסך הכל אומר מה שכולם כבר ידעו: קדימה היא מפלגת התנתקות. ציטוט מהראיון ב"הארץ":"בעוד ארבע שנים ישראל תהיה מנותקת מהרוב המכריע של האוכלוסייה הפלשתינית, בגבולות חדשים, כאשר תוואי הגדר, שעד היום היא גדר ביטחונית, יותאם למתווה החדש של גבולות הקבע. יכול להיות שיהיו מקרים שנזיז את הגדר מזרחה, יכול להיות שיהיו מקרים שנזיז אותה מערבה, בהתאם למתווה שנסכים עליו. נתקדם בצעד מכריע לעיצוב ישראל כמדינה יהודית, שיש בה רוב יהודי מוצק ויציב שלא נתון בסכנה". סך הכל, נשמע מצוין. נקבע גבולות קבע, נזיז את נגדר מערבה כשצריך, נסכים על מתווה (ב"ידיעות" הוא מדבר על "הסכמה פנימית שתושג בישראל"). סבבה, לא? האנשים שעומדים להצביע עבור קדימה עושים את זה בדיוק בגלל זה. הם מאסו ברעיון של הסדר עם הפלסטינים אבל ויתרו על חזון ארץ ישראל השלמה. נמאס להם מהעימות המתמיד עם הפלסטינים, הם רק רוצים שקט וביטחון. גבולות קבע עם רוב יהודי מוצק, מוגנים על ידי גדר שמאחוריה יושב צה"ל, זה המקסימום שהם מאמינים שאפשרי. אולמרט מציע להם את זה על מגש של כסף. והנה קולות המרכז.

לגבי מתוה הגבול, אולמרט מציע הסדר מפתה עבור קולות המרכז-ימין: "העקרונות שינחו אותו הם שמירת גושי ההתנחלויות של אריאל, מעלה אדומים, עוטף ירושלים וגוש עציון בידי ישראל; בקעת הירדן כגבול ביטחון; וחופש פעולה לצה"ל בגדה, בדומה למצב בעזה לאחר ההתנתקות". מכיוון שלא נצליח לשמור את השליטה שלנו בשטחים, נספח את המקסימום האפשרי, נפנה מינימום של התנחלויות, ונשמור על שלמות ירושלים. הרי אף אחד לא מאמין שביבי יצליח להשיג יותר.

הנקודה האחרונה, לגבי הבניה ב-E1, כבר קורצת ישירות לימין. הוא מציע להם שמירה על אחדות ירושלים, יצירה של רצף טריטוריאלי יהודי ממערב ירושלים כמעט עד בקעת הירדן, וביתור של השטחים באופן אשר מונע מהפלסטינאים את השליטה על גב ההר. ההתנגדות של האמריקאים – שהוא יודע שלא יגיבו על ההכרזה – מוסיפה לו נקודות על קשיחות ביחסי חוץ. מה עוד צריך? להראות חזק מול החמאס, כמובן. כמו שאולמרט ידע מראש שיקרה, הפלסטינים הגיבו בפאניקה. אם הכותרות של יום ראשון יתייחסו לתגובת החמאס לתוכנית, אולמרט הרויח עוד מנדט.

אחלה יועצי תקשורת יש לו. באמת אחלה. כרגיל, הם סומכים על האמנזיה העקבית של הבוחר הישראלי. אז הנה אני כאן כדי להזכיר: הנסיון לקבוע חד צדדית את גבולות הקבע של ישראל הוא טריק ישן בפוליטיקה הישראלית, שבכל פעם שניסינו אותו גמרנו עם המכנסיים למטה ועם עוד כמה מאות הרוגים. בואו נעזוב את התקשורת ונחזור שניה למציאות. ברמת הסכסוך עם הפלסטינים, קביעה חד צדדית של גבולות הקבע היא הכרזת מלחמה. זהו צעד שיחזק את הקיצונים, ולא יותיר אף פלסטיני שפוי שתומך באופציה מדינית. בהיעדר משא ומתן, כל שנותר לפלסטינים הוא מלחמה. זה נכון שבעתיים כשמדובר על הגבולות שהוא מציע, שמספחים בערך 10% משטח הגדה, ועושים זאת זה באופן שלא מאפשר את קיומה של מדינה. תעיפו מבט על המפה הבאה (באדיבות ויקיפדיה):

המשמעות היא ביתור הגדה באופן שלא מאשר שליטה אפקטיבית (וזה עוד לפני שבררנו מה באמת קורה בבקעה). התוצאה תהיה שטח שבו שולטות כנופיות ופלנגות אשר יתקפו את ישראל על מנת לחזק את מעמדן. לרוב הישראלים אין בעיה עם זה: הפלסטינים במילא נלחמים בנו, וימשיכו להלחם בנו כל עוד נשאר כאן. עדיף שהמלחמה הזאת תעשה מגבולות נוחים לנו. קשה להתוכח עם זה, לא? לא כשזוכרים מה קרה בפעמים הקודמות שעשינו את זה.

לקח לי זמן להיזכר בפעם האחרונה שעשינו את זה. גם הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם, אז בואו נזכר ביחד. התוכנית של אולמרט היא להקים מחדש את רצועת הביטחון, ולהפוך את השטחים ללבנון ב'. כמו את השטחים, גם את לבנון כבשנו בסערה, וכשגילינו שנגסנו יותר ממה שאנחנו יכולים לבלוע, קבענו את גבולות הקבע שלנו ברצועת הביטחון. במשך חמש עשרה השנים בהם שלטנו בה, איבדנו 250 חיילים. כאלף חיילים נפצעו. בסוף ברחנו. נטשנו את בעלי בריתנו, הפקרנו את המוצבים שבנינו וברחנו לגבול המוכר. וזה מה שיקרה גם הפעם. לכן חשוב כל כך להזכיר: אולמרט לא מציע גבולות קבע. אולמרט מציע גבול זמני שממנו נאלץ לסגת בעתיד, אחרי מאות הרוגים ומיליארדי שקלים שיוקצו למיגון. אולמרט מחזיר אותנו ללבנון. ואם זה לא מספיק, נאום הבחירות הזה מוליך את אולמרט במסלול התנגשות ישיר עם בג"ץ, ועם השמאל המתון. לא משנה מה יהיו התוצאות של העימותים הללו, ישראל תפגע אנושות מהם.

לפני הכל, וחשוב מכל, בג"ץ. במקרה בית סוריק (הבג"ץ שאישר את הקמת גדר ההפרדה), קבע בג"ץ כי "מקובל עלינו כי המפקד הצבאי אינו מוסמך להורות על הקמת גדר ההפרדה אם טעמיו הם מדיניים-פוליטיים. גדר ההפרדה אינה יכולה לבוא מטעמים של 'סיפוח' שטחים מהאזור למדינת ישראל". למעשה, כל פסק הדין מבוסס על טענת המדינה שהגדר היא ביטחונית. לכן, כל נסיון לשנות את תואי הגדר יעמיד את בג"ץ במצב בלתי אפשרי. אם הוא יאשר את שינוי התואי שלא מטעמים ביטחוניים, הרי שכל פסיקותיו הקודמות בנושא הן צביעות. אם, לאחר נאום הבחירות הזה, מדינת ישראל תנסה להצדיק שינוי זה בטעמים בטחוניים, אסור לבג"ץ להאמין לה. נקודה חשובה נוספת ביחס לבג"ץ קשורה לסיפוח ההתנחלויות שממערב לגדר. בג"ץ נמנע מזה שנים מלהכריע בשאלת חוקיותן של ההתנחלויות, בטענה כי "מעמדן יקבע בהסכם שלום". סיפוח חד צדדי יהרוס את הטיעון שעליו מבוססות רוב פסיקותיו של בג"ץ לגבי ההתנחלויות, ויכריח את בג"ץ לבחור בין הצדקת סיפוח זה והכרה בדיעבד שכל פסיקותיו הקודמות בנושא הן חסרות כל בסיס, לבין התנגשות ישירה עם הדרג המדיני. לא נעים. אני מחכה לשמוע מה יש לאהרון ברק להגיד בנידון. בכל מקרה, התוצאה תהיה אחת משתיים: התנגשות חזיתית בין בג"ץ ובין הממשלה אשר תפגע אנושות בבג"ץ, או כניעה של בג"ץ לממשלה, אשר תבשר את קיצו של שלטון החוק בישראל.

ביחס לשמאל המתון, מה שאולמרט אומר, בעצם, הוא שכל מי שתמך בבנייתה של גדר ההפרדה מטעמי ביטחון (ואני ביניהם) הוא אידיוט. אנחנו האמנו באמת ובתמים שהגדר היא אמצעי הגנה כנגד טרור. מה שאולמרט אומר הוא שטעינו. או ליתר דיוק, הוטעינו. מדינת ישראל שיקרה לנו כשהיא אמרה שלגדר אין ולא יהיו שום השלכות על מעמדם של השטחים. ומדינת ישראל שיקרה לבג"ץ. בהתחשב בכך, כל מפלגת שמאל שתשתתף בקביעת גבולות הקבע – ולא משנה מה הם יהיו – תשא עליה אות קלון. "הסכמה פנימית שתושג בישראל", במקרה זה, היא הסכמה פנימית שתושג בין אולמרט ווייסגלס.

כל המפלגות, משמאל ומימין, חייבות להתנער מהתוכנית המטורפת הזאת, ולהגיד לציבור את האמת: אולמרט לא מציע לנו גבולות קבע, אלא מחזיר אותנו ללבנון. אולמרט הוא לא בגין, שהוציא אותנו מסיני וקבע גבול שמחזיק כמעט שלושים שנה. הוא לא שרון, שנסג מכל רצועת עזה בלי להשאיר אצלנו אפילו קילומטר. הוא פוליטיקאי קטן, ולא מנהיג. וישראל רוצה וצריכה מנהיג, לא בובה של יועצי תקשורת. ברק עלה לשלטון עם ההבטחה לסגת מלבנון. זוכרים מה אמרו הסקרים לגבי לבנון? בדיוק מה שהם אומרים עכשיו לגבי גבולות הקבע. הם ישתנו. הסקרים מראים שיש יותר מ-20% מתלבטים. מה שצריך זה לגרום להם לזכור, ולהסביר להם את ההשלכות. הציבור הישראלי לא מטומטם. הוא רק צריך שינהיגו אותו.

ומה לגבי אלטרנטיבות? יש כאלה. לא צריך לקבוע את גבולות הקבע עכשיו. צריך להעניק לישראל ולמתנחלים מקסימום של ביטחון, לפנות את ההתנחלויות שלא ניתן להגן עליהן, ולחזק הנהגה פלסטינית מתונה. זה יכול לקחת עשור, אבל אז, כשנקבע את גבולותינו, הם באמת יהיו גבולות קבע. בסופו שלדבר, מה שאולמרט אמר בנאום הזה הוא שהוא מוכן לשאת בתוצאות החמורות של אמירותיו בתמורה לעוד כמה מנדטים בבחירות. המשמעות של חוסר אחריות כזה, בעיני, הוא שאולמרט אינו ראוי להנהיג מדינה. לכל איש מרכז או שמאל מתון, זו אמורה להיות נורת אזהרה. אם שקלתם להצביע לקדימה, תחשבו שוב.

Tue, 07 Mar 2006 05:53:03 GMT

למה הקול שלך כן משנה, או גישה פוסט-צינית לבחירות

בזמן האחרון אני שומע די הרבה את המשפטים "כולם מושחתים" או "הקול שלי לא ישנה כלום". אם יצא לכם פעם להגיד או לחשוב אותם, ברכותי: אתם ציניים, וציניות זה דבר טוב. ערעור על מה שכולם מסביבך חושבים הוא צעד חשוב בדרך לידע. השאלה היא מה עושים עם הידע הזה. לעתים קרובות מדי, המשפט הבא הוא "אין אף מפלגה שמייצגת אותי" הוא "אין לי למי להצביע". אם אי פעם אמרתם אחד מהמשפטים האלה, אתם במקום הנכון. בפוסט הזה אני רוצה להציע לכם גישה פוסט-צינית לבחירות (ותודה לדורה על המותג).

היחס שלי למערכת הפוליטית הוא ציני לחלוטין. למרות זאת, אני לא רק מצביע בבחירות, אני גם מנסה לשכנע אותכם להצביע. כדי להסביר למה, בואו נתחיל משתי הגדרות פשוטות: פוליטיקה ודמוקרטיה. פוליטיקה היא כוח לעצב את החברה. בכל פעם שנקבע תקציב המדינה, נקבעים סדרי עדיפויות – כמה כסף הולך לאן. בכל פעם שמחוקק חוק, נקבעות נורמות – מה מותר ומה אסור. בכל פעם שמכריזים על מלחמה, אנשים מסוימים מתים בשביל להגן על אנשים אחרים. פוליטיקה היא עניין רציני, והיא משפיעה עלינו יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין. דמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה לציבור יש השפעה על חלוקת הכוח הפוליטי. זה אומר שבזמן הבחירות, הכוח לעצב את החברה עובר מיד ליד, וסדרי העדיפויות משתנים. כאשר הימין עלה לשלטון, הוא קיצץ את תקציבי הרווחה וסיפח את הגולן ואת ירושלים. כאשר השמאל עלה לשלטון, הוא קיצץ את תקציבי ההתנחלויות וחוקק את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". אלו מהלכים ששינו את פני החברה הישראלית.

כמו שבטח שמתם לב, המילה "ייצוג" לא מופיעה בפסקה הקודמת, ולא סתם: אני חושב שאין כזה דבר. זה שקר שמוכרים לנו בשיעורי אזרחות ובתקשורת. אם קניתם אותו, כנראה שאתם לא מספיק ציניים. כמו שכל אחד יגיד לכם, פוליטיקאים מעוניינים בעיקר בדבר אחד: לשמור על הכיסא שלהם. ניסוח מתוחכם יותר הוא שלפוליטיקאי שלא מצליח לצבור כוח ולשמור עליו לא יעזרו כל הכוונות הטובות, והוא לא יצליח לעצב את החברה כמו שהוא רוצה. סביר להניח שהוא אפילו לא יצליח להשיג לעצמו ג'וב כמו שצריך. לכן העבודה של פוליטיקאים היא לצבור כוח, לא לייצג. אנחנו נכנסים לחישובים שלהם רק כשאנחנו משפיעים על הכוח שיש להם. וזאת המשמעות האמיתית של בחירות. בזמן הבחירות מוענק לנו, הבוחרים, הכוח להשפיע על עיצוב סדרי העדיפויות התקציביים, על החקיקה, ועל המדיניות הביטחונית והמדינית. שימו לב שאמרתי "להשפיע", ולא לקבוע. כי האמת היא שאנחנו לא קובעים. הפוליטיקה היא מערכת סבוכה להדהים, שהבחירות מהוות רק חלק ממערך השיקולים שמשפיעים עליה. לכסף יש השפעה. למנגנוני המפלגות יש השפעה. לתקשורת יש השפעה. לארה"ב יש השפעה. גם לנו. לא המון, אבל יש. השאלה היא איך אנחנו מנצלים אותה.

אחד המשפטים הכי טובים שאני מכיר על הקשר שבין הצבעה ובין מדיניות נאמר על ידי פוליטיקאי שהייתי שמח מאוד אם הוא היה ראש הממשלה שלנו – ג'ד ברטלט. אי שם בעונה השניה של "הבית הלבן", ברטלט מכריז: "אנחנו מנסים לגרום לאנשים להצביע לנו, ובדרך אנחנו מקווים שהם יכריחו אותנו לעשות דברים טובים". אבל כשאנחנו לא מצביעים, אנחנו בכלל לא במשחק. כשאנחנו לא מצביעים, אנחנו בוחרים שלא לנצל את היכולת שלנו להשפיע. כשאנחנו לא מצביעים, אנחנו מוותרים מרצון על היכולת שלנו לגרום למערכת הפוליטית להיות דומה יותר למה שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיות. והכי גרוע: כשאנחנו לא מצביעים, לפוליטיקאים לא אכפת מה קורה לנו.

דוגמה פשוטה: נשים מרוויחות בממוצע 82 אגורות על כל שקל שמרוויח גבר (בשכר לשעה). ככל שהשכלתן גבוהה יותר, הפער בינן ובין גברים גדול יותר. ככל שגילן גבוה יותר (כלומר, ככל שהן מתקרבות לשיא ההכנסה שלהן), הפער בינן ובין גברים גדול יותר. שיעור הנשים באוכלוסיה עומד על 51%. אני מוכן להמר שאם המדינה היתה רוצה, היא היתה יכולה לעשות משהו. אבל היא לא. למה? כי למעסיקים נוח מאוד לשלם פחות לחלק ניכר מהעובדים שלהם, ויש להם השפעה על הפוליטיקאים. והנשים? כל פוליטיקאי מתחיל יודע שנשים בישראל לא מצביעות למפלגות על פי עמדותיהן ביחס לפערי שכר בין גברים ונשים, אז למי אכפת? עד שנשים לא יתחילו להצביע למען האינטרסים שלהן, המצב לא ישתנה.

ופה נכנס העניין האמיתי: אין מפלגת נשים בישראל. לא היתה, וכנראה גם לא תהיה. אז מה נשים צריכות לעשות? הרי אין אף מפלגה שמייצגת אותן. אבל יש הרבה מפלגות אחרות. חלק מהן מנסה יותר לפנות ל"קול הנשי" (כלומר, להצהיר על עמדות שמקדמות את מעמדן של נשים), וחלק פחות. לכן, לפני הבחירות, אתם צריכים לשבת עם עצמכם ולחשוב קצת. אתם צריכים להחליט איזו מפלגה סביר יותר שתשנה את המדינה לכיוון שאתם רוצים. זה לא פשוט. זה אומר לקרוא מצעים, להסתכל על רשימת המועמדים, לבחון את העשיה של מפלגות בכנסת הקודמת. זאת עבודה. אפשרות אחרת היא פשוט לשאול מישהו שמתעניין בפוליטיקה ושאתם סומכים על דעתו. תתייעצו. תבררו. ותבחרו. אל תשלו את עצמכם שהמפלגה שהצבעתם עבורה תייצג אותכם, או שאתם תאהבו את כל מה שהיא תעשה. פוליטיקה היא אומנות האפשרי, ולא תכנית כבקשתך. אבל אם אתם לא בוחרים, אתם נותנים יותר כוח למי שרוצה לשנות את המדינה בדיוק לכיוון ההפוך. וכמו שאמר היינלין, גם אם אין אף אחד שאתם רוצים להצביע בעדו, תמיד יש מישהו שתרצו להצביע נגדו.