האמירה המטופשת והמעצבנת של שר הבטחון ("עמידתו האיתנה של הציבור היא שתקבע כמה זמן יימשך המבצע. אם חלילה הגורמים המאיימים עלינו יראו כי יש מחלוקת בינינו הם יאריכו את המשבר") והנימה המתנצלת בפוסט הזה של פיגו מטרידים אותי. חייבים להתנגד להלך הרוח שאומר שביקורת אזרחית על הצבא והממשלה אינה לגיטימית כרגע (באופן לא מפתיע במיוחד, מסתבר שהלך הרוח הזה משפיע גם עלי. נאלצתי למחוק לעצמי משפט – יפה דוקא – אחרי שגיליתי שמטרתו היחידה היתה להפגין פטריוטיות. זה לא הנושא). אני חושש שאנחנו עומדים בפני השתקה של השיח הציבורי על ידי עיסוק תקשורתי מתמיד במהלך הלחימה תוך התעלמות מהשלכותיה המדיניות, הפוליטיות והמוסריות . אני צופה גם התמקדות בקרבות בלבנון והתעלמות יחסית ממספר האזרחים המתים ההולך וגדל בעזה. אנחנו חייבים לעורר דיון באופן ניהול המלחמה ובמטרותיה, מכיוון שאם אנחנו לא נעורר אותו, לא נראה לי שמישהו יעשה  את זה. תזכרו את ששת הימים. תזכרו את לבנון א'.

אבל להאשים את פרץ בגניבת קולות, ב"ברשעות ובזדון, בשקר וברמייה"? אני ממש לא אוהב את הגישה הזאת. לדעתי, המושג "גניבת קול" הוא תוצר של נאיביות פוליטית. הנבאיביות פוליטית היא תפישה שמתסכמת ברעיון שפוליטיקאים צריכים לעשות אחד משניים: לייצג את הדעות שלי, או להיות טובים וישירים; ועדיף שניהם. אם הם לא עושים את זה, צריך לגעור בהם. אל תבינו אותי לא נכון, נאיביות פוליטית יכולה להיות יופי של תחביב, וגם אני נהנה לשחק בו לעתים קרובות, אבל אם אנחנו רוצים להשיג משהו, צריך להתנער ממנו בהקדם האפשרי. נאיביות פוליטית גורמת ליאוש ותבוסתנות, היא לא נותנת כלים שאפשר לעשות איתם משהו, והיא לא תורמת מי יודע מה למצב האולקוס. אנחנו חייבים להכיר בכך שפוליטיקאים הם אנשים שנמצאים במצב של מלחמה תמידית. אין להם זמן וכוח "לייצג" או להיות "טובים", למרות שהם מנסים לעתים קרובות. בתקופת בחירות, הם מנסים להשיג קולות שיאפשרו להם לקדם את החזון שלהם (וזה במקרה הטוב, כשהחזון שלהם לא מוכתב על ידי יועצי תקשורת), אבל כשמטאטאים את כרזות המועמדים מהרחובות, מתחיל קרב החפירות. ובקרב הזה, יש דברים תחמושת, ויש איומים. למרות שתדמית מוסרית ואמינה היא יופי של תחמושת, מוסר והבטחות, למרבה הצער, לא נמצאים באף אחד מצדי המשוואה. וזה נכון גם לגבי הנסיון של הבלוגוספירה להשמיע את קולה. אם אנחנו לא נמצאים באחד מצדי המשוואה, אנחנו חסרי משמעות. פחות מכלום. ילדים שמנסים לעצור עדר מסתער עם חליל רועים. כדי שלדיבורים שלנו תהיה השפעה, אנחנו צריכים לאמץ תפישה פוליטית הגיונית: כל הישג פוליטי מקורו בפעולה שיש לה השפעה אמיתית על פוליטיקאים. והאשמה של פוליטיקאי בגניבת קולות, פחות ממאה יום אחרי הבחירות, היא רעש רקע חסר משמעות. אנחנו צריכים ויכולים לשאוף ליותר. מי עוד עושה משהו?

ודרך אגב, אני לא חושב שיועץ נסער יעביר לשר הבטחון תדפיס של מה שכתבה הכוסית עם אובססיית השואה והוא יקח את זה ללב, אבל אני חושב שזו תהיה טעות פוליטית חמורה להפוך את פרץ לאויב כרגע. אני עדיין נותן לו קרדיט, ואני מאמין שלחץ ציבורי על הממשלה יכול להיות בדיוק מה שהוא צריך כדי שהוא יוכל להתחיל להשפיע על המדיניות לכיוונים שאינם פופולאריים אצל ראש הממשלה וראשי הצבא. אבל בכל אופן, המקסימום שמסע השמצות נגד פרס יכול להשיג זה סכינים ארוכות בעבודה ואת הליכוד בממשלה. כרגע, אין לנו מה להרוויח מזה, חוץ מסיפוק קצר טווח.

ודרך אגב, ההצעה של סיניורה? זה יכול להיות יופי של מנוף ללחץ. אני חושב שמהלך מאורגן לתמיכה בהצעה (עצומה, הפגנות) יכול לצבור תמיכה מפתיעה בציבור הישראלי, וליצור סביבו קונצנזוס.  את מי צריך לעניין?

עדכונים: הבלוף הדמוקרטי מחזק.

אני קורא עכשיו את "בעידן האלימות",ספר ישן של יעקב טלמון, ונהנה מכל רגע. הסמכותיות שלו כה מוחלטת שנדמה שמקורה בידיעת האמת בכבודה ובעצמה. ההבנה שהאמת הזאת מבוססת על תפישה יהודית-גרמנית-רומנטית-ליבראלית ייחודית שאינה קיימת עוד, הופכת את הקריאה לחוויה מרתקת וסוריאליסטית. וחוץ מזה, העברית שלו מדברת גרמנית.

תראו מה הוא כותב בהקדמה: "באיזו דרך צריכים מדינת ישראל ועם ישראל לבחור כשהם כה לחוצים מכל עבריהם על ידי המציאות של עידן האלימות? איזו דרך יבחרו בעמדם בפני האתגר העצום: לעמוד על נפשם, מתוך הכרח להזדקק למכשירי האלימות המודרנית, ועם זאת להינצל מהרעל וההסתאבות שטמון בהם, ולהציל את נשמתם ויחודם בהיסטוריה האוניברסלית? כל ההיסטוריה שלנו מצווה עלינו להיזהר מאוד מפני ההסחפות בבולמוס האלימות וממתן סיוע להתמוטטותם של הכוחות, המגמות, המחסומים והסייגים המבקשים לעצור את שטפון ההפקרות המציף את כדור הארץ. אין ליהודים כל סיכוי לצאת מנצחים ממלחמת כל דאלים גבר. מאז ומתמיד הם יהיו קרבנה הראשון. ואנו עלולים להחיש את הגזרה לכשנאבד אותו מעמד רוחני-מוסרי יחידאי, אשר הקנה לנו ומוסיף להקנות לנו – הוא, ולא כביכול עצמתנו הרבה – את היחס המיוחד מצד אותו חלק רב עצמה של האנושות, אשר לא נתפס לציניות האוילית שבאמונה כי הכוח האקטיביסטי יענה על הכל; אותה אמונה המעוותת, מנוונת ולבסוף הורסת את בעליה. בלעדי היחס הזה לא תהיה תקומה לישראל."