Home
לא ברור [entries|archive|friends|userinfo]
lior_gimel

[ userinfo | livejournal userinfo ]
[ archive | journal archive ]

עוד עדכון בבלוג החדש [Dec. 19th, 2006|12:47 pm]
linkpost comment

נטישה [Dec. 15th, 2006|01:26 am]
החלטתי לעבור לא לכתוב במקום חדש. אתם מוזמנים לבקר:
http://liorgimel.blogli.co.il
linkpost comment

חזל"ש [Nov. 28th, 2006|05:09 pm]
חזרתי מפריז. היה מדהים. אני מקווה לכתוב קצת חוויות מהעיר ומהמשחק בהמשך, אבל פתאום נזכרתי שטרם לינקקתי לפרויקט של "לחץ חברתי" בעניין חוק ההסדרים. במקרה הקלוש שעוד לא יצא לכם להגיע לשם, תעשו את זה כמה שיותר מהר.

.
linkpost comment

הצעת חקיקה [Nov. 22nd, 2006|12:12 am]
[mood | angry]

באופן כללי, אני בעד חופש כתיבה באינטרנט, אבל אם מישהו יציע להכניס את חוק גודווין לדין הפלילי יש סיכוי לא רע שאני אצביע בעדו. אם יש לכם רעיונות לעונש ראוי, אתם מוזמנים להציע (העצבים, כמה לא מפתיע, באדיבות הכוסית. וגם באדיבות שוקי, שזה כבר יותר מפתיע).
הבלוג יוצא לחופשה בפאריז, נתראה אחרי סוף השבוע. לכל מי שנשאר כאן ברייך - שבת שלום.
יאללה הפועל!
link3 comments|post comment

חלום [Nov. 9th, 2006|02:15 pm]
[mood | uncomfortable]

בחלומי, אני יושב על כיסא גבוה ולידי חכה, ואני דג דגים. נערה עוברת על אופניים (אני כבר לא זוכר אם זו מישהי שאני מכיר) ושואלת אותי מדוע אני דג ביבשה. מה זאת אומרת, אני אומר לה, אנחנו נמצאים באגם. ואכן, אנחנו עומדים בבקעה חרבה שאי-אז בעבר היתה מלאה במים.
linkpost comment

מצעד הגאווה [Nov. 5th, 2006|12:00 pm]

יש מצטרפים?
link7 comments|post comment

אמנת הטוקבקים, טייק 7439 [Nov. 4th, 2006|05:36 pm]

בעקבות הדיונים לגבי טוקבקים והסדרתם בשבועות האחרונים, אני רוצה להציע סעיף פשוט וקל ליישום שיפחית באופן חד את כמות הזוהמה שקוראי הטוקבקים נחשפים אליה:
1. לא יפורסם טוקבק שמכיל את המילה "סמול" על הטיותיה
link1 comment|post comment

במקום התנצלות [Oct. 20th, 2006|06:53 pm]

החלפת גלגל/ברטולד ברכט

אני יושב על שפת המדרכה.
הנהג מחליף גלגל.
אינני אוהב את המקום ממנו באתי.
אינני אוהב את המקום אליו אני נוסע.
למה אני מסתכל בהחלפת הגלגל
חסר-סבלנות?
link1 comment|post comment

הומור משובח במקומות בלתי צפויים [Oct. 18th, 2006|05:55 pm]

ג'ויסי (joycean)
דומה או אופייני לסגנון כתיבתו של ג'יימס ג'ויס (Joyce, 1882-1941), במיוחד בספרו יוליסס (1922), ובאותם חלקים של הספר Finnegans wake (אשכבתו של פינגאן) (1939) שעלה בידו של זה המשתמש בשם התואר הנ"ל לקרוא. המאפיינים כוללים נטיה לחומר דוחה או בזוי, קשת סגנונית וטכנית רחבה לרבות השימוש בסימבוליזם ובטכניקת זרם התודעה וכושר המצאה מילולי (שיש בו משום התמכרות ללשון נופל על לשון ולמזוגי מלים). כל אלו הביאו את השפה האנגלית לגבול הבנתו של הקורא ולעתים אף חצו גבול זה.
(מתוך מילון פונטנה למחשבה מודרנית)
link1 comment|post comment

חכמת הבהמות [Sep. 20th, 2006|12:18 am]
הפוסט הזה של [info] פאר עשה לי חשק, אז הנה לכם קטע ממילון החיות האלמותי של אביגדור המאירי, "חכמת הבהמות":

הגמל
ארבעה חלקים חשובים לגמל, ואלו הם: הצואר המשתרע מרגליו הקדמיות ועד ראשו; הרגלים המשתרעות מן הבטן ועד הקרקע; החטוטרת, הגבוהה אפילו מן הגבוה שבגמלים; ורוכבו הקטן, היושב על החטוטרת ויורק על העוברים ושבים באין מפריע.
הגמל קרוי גם בשם "ספינת המדבר"; יוצא מזה, שהמדבר הוא ים הגמל; ולא עוד, אלא שהספינה היא גמל הים, וכן הלאה.
הבריות משתמשות בגמל לשאת בו משאות כבדים מאד. מובן, שהוא עצמו היה מסתפק דוקא במשא קל מאוד, ובכל זאת משערים שהגמל אוהב את המשא הכבד, ובכדי שלא ישאר חלילה בלי משא- נולד הוא עם החטוטרת שלו. וישנם גמלים, הנולדים עם שתי חטוטרות; הכל לפי הכח שלהם.
דרכם של גמלים להולד לא רק תאומים, אלא הרבה ביחד, כשכלם קשורים זה לזה בחבל ועל גבם תבות זיפזיף.
הגמלים - להם גם שפה משלהם, שאיש אינו מבין אותה חוץ מן הערבי הקטן.

link3 comments|post comment

תהיה [Sep. 18th, 2006|01:47 pm]
אם אנשי החיזבאללה שנתפסו בזמן הלחימה יועמדו לדין, כיצד יכול להיות שהם מוגדרים כ"שבויים"? ואם הם סתם פושעים - לא צריך להסגיר אותם ללבנון, שבשטחה הם ביצעו את פשעיהם?

באותה הזדמנות, המלצה חמה: הטקסט השלם של נאום האפיפיור, זה עם הירידות על  המוסלמים, שווה קריאה - הוא קצר יחסית ומעניין. רצינגר מנתח את היחסים בין קתוליות, ובין הלניזם, הגיון, מדע ומודרניות באופן מרתק. לאחר קריאה של הנאום,  די ברור שהקטע עם מוחמד הוא לא חלק אינטגרלי ממנו, אלא פרובוקציה  שלא ממש קשורה לשאר התוכן.


link2 comments|post comment

(no subject) [Jul. 27th, 2006|03:21 am]
הדיווחים בתקשורת עדיין מיישרים קו עם מדיניות הצבא והממשלה וממעטים לבקר אותם. 72% מהציבור מרוצים מתפקודו של פרץ. אין אפילו ניצנים של התארגנות אזרחית רצינית כנגד המדיניות בלבנון. כלי רכב ברחוב מלאים במדבקות "אנחנו ננצח" (בנק לאומי הדפיס ומחלק; הלוגו שלו לא מופיע על המדבקה, אבל הוא דאג לקבל ידיעות על זה בעיתונים). אבל באופן פרדוקסאלי, אף אחד מאלו שדיברתי איתם בימים האחרונים (ימנים ושמאלים כאחד) לא חושב שאנחנו באמת "ננצח" – כלומר, נשיג את מטרות המלחמה המוצהרות או לפחות שיפור משמעותי במצב. אף אחד לא חושב שאלו יעדים ריאליים. אני לא בטוח אם זו תופעה מקומית שנובעת מכך שהאנשים שאני שומע את דעותיהם נוטים להיות ביקורתיים, או שזה בקיע בקונצנזוס סביב המלחמה. באופן אישי, נראה לי שהגיע הזמן שהקונצנזוס הזה ישבר, אבל השאלה האם הוא ישבר לימין או לשמאל עדיין פתוחה, ויכולות להיות לכך השלכות רציניות. (הוספה מאוחרת: נזכרתי שיש עוד אפשרות, שכולי תקוה שתתממש : שאנחנו ננצח. נהרוס את תשתית החיזבאללה ללא אבדות צבאיות או אזרחיות משמעותיות. קצר, מהיר, ואלגנטי. מישהו רוצה לשים כסף?)

הקונצנזוס לגבי המלחמה ואופן ניהולה מבוסס על שתי הנחות: האחת, שהיא צודקת, והשניה, שהיא אפקטיבית. ההנחה שהיציאה למלחמה בצפון היתה הכרחית ומוצדקת מקובעת היטב בדעת הקהל, ובינתיים לא אירע שום דבר שעשוי לשכנע את הרוב בציבור שהיא פסולה מיסודה. התנגדות השמאל הרדיקאלי ללהנחה הזאת מבטיחה שכרגיל, לא תהיה לו שום השפעה פוליטית ממשית - וטוב שכך, כי זאת אכן מלחמה מוצדקת. האסטרטגיה היחידה שיש לה סיכוי (קטן) להצליח, היא יצירת עיסוק אינטנסיבי במוסריות המפוקפקת של אופי התגובה שלנו. אבל השמאל הרדיקאלי לא מוכן למתן את מסריו, והשמאל הציוני לא מוכן לעשות כלום עד לכניסה של כוחות היבשה בכח מלא, אז הנסיון לערער את הבטחון בצדקתה של המלמה נראה די אבוד בזמן הקרוב.

בנוגע לאפקטיביות של המלחמה, המצב יותר שברירי.
הציבור הישראלי התרגל למלחמות עם שיעור אבדות מזערי, וריבוי של אבדות ללא  שינוי משמעותי במצב יכול להביא לאחת משתיים: תביעה לסיום המלחמה גם ללא הישגים משמעותיים, או תביעה למדיניות תוקפנית יותר של צה"ל.
זאת הסיבה שאני חושב שהקונצנזוס סביב המלחמה לא ישרוד עוד זמן רב.ככל שחיילי צה"ל יהרגו מבלי שמותם יוצדק בהישג כלשהו יעלו עוד ועוד ביקורות – מימין ומשמאל – הקוראות לשנות את המדיניות המלחמתית.

מכיוון שאני מטיל ספק רב ביכולת ההשפעה של השמאל, מה שמדאיג אותי כרגע הוא הלחץ מימין, בציבור ובתקשורת. אני חושש ש
אם יופעל לחץ ציבורי להסלמת מדיניות ההפצצות בלבנון כדי לחסוך בחיי חיילים, פרץ ואולמרט ידרסו ברגל הרבה יותר גסה על הקו שמפריד בין לגיטימיות וחוסר לגיטימיות של פעולות צבא ויבחנו באופן נמרץ יותר את הגבולות שהאמריקאים מציבים לנו. אוירה ציבורית מסוג זה עלולה לגרום גם לשינוי אופי המלחמה: מנסיון לעצב סדר חדש בצפון היא תהפוך למלחמת נקמה שאינה ניתנת להסדרה באופן מדיני, שהצלחתנו בה תיתדד ביחס אבדות ולא בהשגת סטאטוס קוו יציב ובטוח.

ובהקשר הזה, ניהלתי היום ויכוח קצר וטעון על הקרב בבינת-ג'בל, שנראה לי שצפויים עוד הרבה מסוגו אם המלחמה הזאת תמשך זמן רב. להלן תמלול מקורב:
א': אם ברור שכל האזרחים ברחו משם כבר עם תחילת הקרבות, למה לא לשלוח כמה מטוסים, לשטח את הכפר ולגמור עניין?
אני (אחרי התלבטות): כנראה שאנחנו מפחדים מזה שנשאר עוד אזרחים שלא הצליחו להמלט, ומיישמים את הלקח שלמדנו בכפר כנא. הצבא בטח מפחד שריכוז גדול של קורבנות אזרחיים יגרום ללחץ חזק להפסקה מיידית של המלחמה, בתנאים שהם בפירוש לרעתנו.
א': מה זה לרעתנו?
אני: במקרה הכי פחות גרוע יותר? המשך של הסטטוס קוו הנוכחי, אולי עם נסיגה מינורית של החיזבאללה מהגבול, בלי שום הישגים משמעותיים ותוך הכתרת החיזבאללה כמנצחים בדעת הקהל.
א': זה לא אמור להיגמר פחות או יותר ככה בכל מקרה?
אני: המממ.... (כן, אני מהמהם לפעמים תוך כדי שיחה. אני מרגיש צורך להתבטא גם כשאין לי באמת מה להגיד). אז למה לא לגמור את זה בלי להחריב את בינת-ג'ביל ולחסוך את החיים של מאות האזרחים שעלולים להמצא שם?
א': מה זאת אומרת? כי יורים עלינו משם. הורגים שם חיילים שלנו. מה אנחנו אמורים לעשות? יש לך דרך אחרת?
אני: הרגע אמרת ששום דבר טוב לא יצא מהקרב הזה בכל מקרה, אז למה להמשיך אותו?
א': כדי להרוג את אנשי החיזבאללה שהרגו את החיילים שלנו.
אני: אבל אנחנו היחידים שאכפת לנו מזה שהם ימותו. בשביל החיזבאללה זה בסך הכל עוד מאה חיילים שיהפכו לשהידים. החיזבאללה יכול להמשיך ולגייס כוחות, לא נראה לי שהם  יחסרו לו אם יהיו לו עכשיו עוד כמה שנים לפעול כמיליציה ממומנת ואוטונומית בעלת מעמד מוגן.
א': אבל אנחנו חייבים להראות שמי שהורג חיילים שלנו, משלם מחיר.

{שתי דקות אחר כך, אחרי שאני קורא את הפוסט הזה ב"חברים של ג'ורג'"}

אני: נראה לי שעוד מעט יגיע הזמן ללכת להפגנות.
א': כן. כל אחד מאיתנו להפגנה אחרת.
ג
link2 comments|post comment

(no subject) [Jul. 19th, 2006|11:19 am]
המאמר מהפוסט הקודם פורסם בוואלה. למרות שבוג'י בטח תזרוק עלי פירות טרופיים, נראה לי שזה צעד משמעותי בדרך לשחרור ממחוסם הכתיבה הנצחי שלי. גם זה משהו.

[פסקה זאת מורכבת רובה ככולה מנסיונות לדוג מחמאות, ואפשר לדלג עליה] באופן לא מפתיע, אחרי קריאה נוספת המאמר מרגיש קצת אפוי למחצה ולגמרי מנותק מהמציאות, בעיקר בגלל שהגרסה ששלחתי לא כוללת את הפסקה שמסבירה למה כל הרעיונות היפים האלה כבר לא יתממשו הפעם (בכמה מילים: אנחנו רדופי שואה ותאבי נקמה; המנהיגים שלנו חסרי חזון ואמונה ביכולתנו להשפיע על המציאות האזורית; חלק גדול מדי מהערבים מאמין שרצוי ואולי גם אפשר להיפטר מאיתנו; המנהיגים הערבים חלשים ופחדנים; בוש לא יסכים להטביע את עצמו בביצה נוספת אחרי עיראק). זה מה שקורה כשעוברים ארבעה ימים בין כתיבה לפרסום, בזמן מלחמה. אבל אני חושב שיש בו כמה רעיונות טובים, שאולי זמנם יבוא יום אחד.

תודה לאסטרונעמי, שבלעדיה כל זה לא היה קורה.

ובונוס לאמיצים ששרדו עד כאן: סרטוני וידיאו של אנשים שמשחקים בספייס אינווידרס ופונג. יותר מטופש ממה שזה נשמע (לינק ממוסיף, בגלוב).
ג
link3 comments|post comment

הישגים ותבוסות [Jul. 17th, 2006|04:35 am]
קיבלתי מלגת הנשיא בבר-אילן, וכתבתי מאמר דעה על המלחמה שאני חושב שהוא מספיק טוב כדי לנסות ולפרסם אותו. מצד שני, אני לא מצליח להרדם. אבל בסך הכל, יום טוב ברמה אישית.
link7 comments|post comment

יאללה, לעבודה. [Jul. 16th, 2006|02:31 am]

האמירה המטופשת והמעצבנת של שר הבטחון ("עמידתו האיתנה של הציבור היא שתקבע כמה זמן יימשך המבצע. אם חלילה הגורמים המאיימים עלינו יראו כי יש מחלוקת בינינו הם יאריכו את המשבר") והנימה המתנצלת בפוסט הזה של פיגו מטרידים אותי. חייבים להתנגד להלך הרוח שאומר שביקורת אזרחית על הצבא והממשלה אינה לגיטימית כרגע (באופן לא מפתיע במיוחד, מסתבר שהלך הרוח הזה משפיע גם עלי. נאלצתי למחוק לעצמי משפט – יפה דוקא – אחרי שגיליתי שמטרתו היחידה היתה להפגין פטריוטיות. זה לא הנושא). אני חושש שאנחנו עומדים בפני השתקה של השיח הציבורי על ידי עיסוק תקשורתי מתמיד במהלך הלחימה תוך התעלמות מהשלכותיה המדיניות, הפוליטיות והמוסריות . אני צופה גם התמקדות בקרבות בלבנון והתעלמות יחסית ממספר האזרחים המתים ההולך וגדל בעזה. אנחנו חייבים לעורר דיון באופן ניהול המלחמה ובמטרותיה, מכיוון שאם אנחנו לא נעורר אותו, לא נראה לי שמישהו יעשה  את זה. תזכרו את ששת הימים. תזכרו את לבנון א'.

אבל להאשים את פרץ בגניבת קולות, ב"ברשעות ובזדון, בשקר וברמייה"? אני ממש לא אוהב את הגישה הזאת. לדעתי, המושג "גניבת קול" הוא תוצר של נאיביות פוליטית. הנבאיביות פוליטית היא תפישה שמתסכמת ברעיון שפוליטיקאים צריכים לעשות אחד משניים: לייצג את הדעות שלי, או להיות טובים וישירים; ועדיף שניהם. אם הם לא עושים את זה, צריך לגעור בהם. אל תבינו אותי לא נכון, נאיביות פוליטית יכולה להיות יופי של תחביב, וגם אני נהנה לשחק בו לעתים קרובות, אבל אם אנחנו רוצים להשיג משהו, צריך להתנער ממנו בהקדם האפשרי. נאיביות פוליטית גורמת ליאוש ותבוסתנות, היא לא נותנת כלים שאפשר לעשות איתם משהו, והיא לא תורמת מי יודע מה למצב האולקוס. אנחנו חייבים להכיר בכך שפוליטיקאים הם אנשים שנמצאים במצב של מלחמה תמידית. אין להם זמן וכוח "לייצג" או להיות "טובים", למרות שהם מנסים לעתים קרובות. בתקופת בחירות, הם מנסים להשיג קולות שיאפשרו להם לקדם את החזון שלהם (וזה במקרה הטוב, כשהחזון שלהם לא מוכתב על ידי יועצי תקשורת), אבל כשמטאטאים את כרזות המועמדים מהרחובות, מתחיל קרב החפירות. ובקרב הזה, יש דברים תחמושת, ויש איומים. למרות שתדמית מוסרית ואמינה היא יופי של תחמושת, מוסר והבטחות, למרבה הצער, לא נמצאים באף אחד מצדי המשוואה. וזה נכון גם לגבי הנסיון של הבלוגוספירה להשמיע את קולה. אם אנחנו לא נמצאים באחד מצדי המשוואה, אנחנו חסרי משמעות. פחות מכלום. ילדים שמנסים לעצור עדר מסתער עם חליל רועים. כדי שלדיבורים שלנו תהיה השפעה, אנחנו צריכים לאמץ תפישה פוליטית הגיונית: כל הישג פוליטי מקורו בפעולה שיש לה השפעה אמיתית על פוליטיקאים. והאשמה של פוליטיקאי בגניבת קולות, פחות ממאה יום אחרי הבחירות, היא רעש רקע חסר משמעות. אנחנו צריכים ויכולים לשאוף ליותר. מי עוד עושה משהו?

ודרך אגב, אני לא חושב שיועץ נסער יעביר לשר הבטחון תדפיס של מה שכתבה הכוסית עם אובססיית השואה והוא יקח את זה ללב, אבל אני חושב שזו תהיה טעות פוליטית חמורה להפוך את פרץ לאויב כרגע. אני עדיין נותן לו קרדיט, ואני מאמין שלחץ ציבורי על הממשלה יכול להיות בדיוק מה שהוא צריך כדי שהוא יוכל להתחיל להשפיע על המדיניות לכיוונים שאינם פופולאריים אצל ראש הממשלה וראשי הצבא. אבל בכל אופן, המקסימום שמסע השמצות נגד פרס יכול להשיג זה סכינים ארוכות בעבודה ואת הליכוד בממשלה. כרגע, אין לנו מה להרוויח מזה, חוץ מסיפוק קצר טווח.


ודרך אגב, ההצעה של סיניורה? זה יכול להיות יופי של מנוף ללחץ. אני חושב שמהלך מאורגן לתמיכה בהצעה (עצומה, הפגנות) יכול לצבור תמיכה מפתיעה בציבור הישראלי, וליצור סביבו קונצנזוס.  את מי צריך לעניין?

 

עדכונים: הבלוף הדמוקרטי מחזק.

link11 comments|post comment

נבואות זעם תבוסתניות [Jul. 15th, 2006|08:44 pm]
בין מבזק חדשות אחד לשני, קראתי היום (טוב, אז ביום חמישי) ב"מחברות הכלא" של גראמשי (אם אתם לא חובבי תיאוריה פוליטית, אתם מוזמנים לדלג הישר לפיסקה שמתחילה במלים "באופן מוצהר". אבל לא כדאי לכם). למרות הסלידה העקרונית שלי מניאו מרקסיסטים, הוא התגלה כמרתק וחכם. ציני ברמות שאפילו אני לא מסוגל להתמודד איתן, ואידיאליסט באותה המידה. הוא עזר לי לנסח את מה שאני חושב על המצב. וכך הוא כותב:

"הפוליטיקה הגדולה כוללת סוגיות הקשורות לכינונן של מדינות חדשות ואף למאבק על ההריסה, על ההגנה ועל השימור של מבנים אורגניים חברתיים-כלכליים מסוימים. הפוליטיקה הקטנה עוסקת בסוגיות חלקיות ויומיומיות במבנה שנועד מראש למאבק על השליטה, מאבק המתחולל בין פלגים שונים של אותה שכבת הנהגה פוליטית. את אותם המונחים עצמם ניתן למצוא בפוליטיקה הבינלאומית:
    
1)       הפוליטיקה הגדולה נוגעת לחשיבותן של מדינות בודדות ביחסיהן ההדדיים;

2)       הפוליטיקה הקטנה של סוגיות דיפלומטיות הנולדות באיזון שכבר עוצב בעבר ושאינן מנסות להתגבר על איזון זה כדי ליצור מערכות יחסים חדשות."

 באופן מוצהר, אנחנו נמצאים במצב של "פוליטיקה גדולה", שבו יחסי הכוחות במזרח התיכון עוברים עיצוב מחדש. יכול מאוד להיות שהשבועות שהחלו עם חטיפתו של גלעד שליט ושיגמרו לאחר שיושלם הסדר החדש הם שבועות מכריעים (ומי יתן וזה באמת יגמר תוך שבועות). באופן עקרוני, אני חושב שמהלך צבאי לשינוי הסטטוס קוו עם חיזבאלה הוא מוצדק.  האיום שחיזבאללה מהווה הן עבור ישראל והן עבור לבנון היא סיבה מספקת לנסות ולעקור את נצר האיסלאם הרדיקאלי האלים הזה מהאזור. אם המצב הבינלאומי יאפשר זאת, רצוי לקרוע להם את הצורה ולהוציא אותם מהמגרש של "הפוליטיקה הקטנה". לכל פעולה שנעשה עכשיו תהיה השפעה מכרעת על הסדר החדש שנבנה. יחד עם זאת, אני לא יכול להפסיק להרגיש, שאנחנו נכנסים לכל הענין הזה בלי שום חשיבה מערכתית, ובנסיבות בעייתיות מאוד. אני חושש שאנחנו נכנסים להפתקאה הזאת ללא יעד ברור, מסיבות טקטיות שעיקרן חוסר היכולת של צה"ל להתמודד עם ההשפלה שגרמה לו הפעולה המוצלחת של חיזבאללה, ובתנאים שנסראללה בחר. הוא הרי ידע איך נגיב במקרה של חטיפה מוצלחת, במיוחד על רקע תקדים גלעד שליט, ועד עכשיו הוא הוכיח את עצמו כבחור חכם למדי. אני מקווה שהתפישות המשיחיות שלו עלו לו סוף סוף לראש, אבל אני מפקפק בכך.

אבל זה לא הזמן לשאלות בנוגע לדרך בה הגענו הנה. חשוב יותר לדון בשאלה מה עושים עכשיו. הסוגיה שמטרידה אותי ביותר כרגע היא הפגיעה המתמשכות שלנו שלנו באזרחים ובתשתיות אזרחיות (הן בלבנון והן בעזה). חוץ מזה שאני חושב שאלו פעולות לא מוסריות,  אני מאמין שהן גם מסייעת לכוחות הפונדמנטליסטים לערער את המשטרים החילוניים במדינות ערב, ולחזק את מעמדם כמגיני הערבים והאיסלאם. מוות מהיר של הדמוקרטיה הלבנונית הצעירה  והחזרתה לימי מלחמת האזרחים , בצירוף הרס נרחב בשטחים, ידרדרו את האיזור לתצורה פוליטית שבה למושגים כמו זכויות אדם וריבונות יש משמעות מוגבלת ביותר, אם בכלל. אני מאוד לא אוהב את הרעיון. זה אומר שלמזרח התיכון אין ולא תהיה אפשרות לצאת ממצבו הנחשל והאלים בעשור הקרוב לפחות.

סדר חדש מסוג זה יעיד בעיקר על הצלחתם של ארגוני הטרור בקביעת אופי הסכסוך: האסטרטגיה שלהם תמיד היתה מלחמת טרור מתמשכת, כלומר כזו שבה לפחות צד אחד פוגע באזרחים על מנת להשיג מטרות טקטיות או אסטרטגיות. שאלת גבולות ההגנה על אזרחים בזמן לחימה חייבת להיות סוגיה פוליטית משמעותית עכשיו, אולם היא נידונה, אם בכלל, ברמה הטקטית בלבד. התותחים רועמים. אבל למרות הנסיונות של אנשי צבא (וגם של "מומחי זכויות אדם") להפקיע את הדיון מתחום המוסר אל תחום הצורך הצבאי, הספירה הפוליטית היא בדיוק המקום שבו צריך ללבן עניינים מסוג זה. כאשר המדינה פוגעת בזכויות אדם או אזרח למטרות שהיא מכריזה עליהן כראויות, צריך להתעורר דיון ציבורי ער, צריכה להתעורר זעקה. זוכרים את המחאה נגד ההתנתקות? לפני שהיא הפכה לקמפיין שלילי, היא היתה התופעה החשובה והמרעננת ביותר בפוליטיקה הישראלית מזה זמן רב. אבל זכויות אדם הם עניין שונה. להם אין "ציבור". בג"צ הציב עצמו כפוסק בענייני זכויות אדם, אבל הוא נוטה לתמוך בסטטוס קוו הפוליטי שמתיר פגיעה  נרחבת בהן, כאשר מעורבים בדבר שיקולי ביטחון. כך גם התקשורת. כתוצאה ממצב עניינים זה המוסריות של חלק מפעולותינו מפוקפקת מאוד כרגע, והן גם מקטינות מאוד את הסיכוי שבמערכת החדשה שתיווצר אחרי המלחמה ישראל תשפר את עמדותיה.

ואחרי שגמרתי סוף סוף לערוך את הפוסט הזה (אתם לא רוצים לדעת כמה זמן זה לקח, אבל יש רמז בפסקה הראשונה), קראתי הרגע שראש ממשלת לבנון ביקש הפסקת אש וסיוע בינלאומי שיאפשר לו לפרוס את צבא לבנון בדרום. זאת החדשה הטובה הראשונה ששמעתי מאז שגלעד שליט נחטף. ומה אנחנו עושים? נכון, מצהירים שלא נפסיק את האש עד שהחטופים יחזרו. עם כל הדאגה לשלומם של החטופים, למה שאנחנו עושים עכשיו אין שום סיכוי להחזיר אותם. יש לנו כאן פתח לעצב מחדש את הפוליטיקה האזורית באופן שיגביר את היציבות והדמוקרטיה, ואנחנו זורקים אותו לעזאזל? איפה ההגיון כאן?


ולאחי שבמקלט, שתהיה לך שינה ערבה בהקדם האפשרי, ושתתעורר לשקט שאחרי הסערה. ואם יורים עליך - תתכופף.


[אחרי עוד קריאה, הפוסט הזה מרגיש לי נורא כמו הלקחים של מלחמות קודמות. אני מקווה שהחששות שלי מטופשים, שקריאת המציאות שלי לא שווה כלום, ושאני עושה צחוק מעצמי, כרגיל. אבל תזכרו מי ניבא שהצרפתים יושפלו אם הם ישחקו בגמר נגד איטליה].
ג


*עדכון - יוחאי עילם מ"עבודה שחורה" מוסיף עוד קיסם למדורה

 




link2 comments|post comment

עבודה שחורה [Jul. 12th, 2006|02:37 am]
[mood | happy]

הגיע הזמן שימישהו יעשה את זה!  כל הכבוד לאיתי.
הלינק דרך שוקי גלילי.
link9 comments|post comment

ושוב בעזה [Jul. 9th, 2006|04:40 am]

אני קורא עכשיו את "בעידן האלימות",ספר ישן של יעקב טלמון, ונהנה מכל רגע. הסמכותיות שלו כה מוחלטת שנדמה שמקורה בידיעת האמת בכבודה ובעצמה. ההבנה שהאמת הזאת מבוססת על תפישה יהודית-גרמנית-רומנטית-ליבראלית ייחודית שאינה קיימת עוד, הופכת את הקריאה לחוויה מרתקת וסוריאליסטית. וחוץ מזה, העברית שלו מדברת גרמנית.

 

תראו מה הוא כותב בהקדמה: "באיזו דרך צריכים מדינת ישראל ועם ישראל לבחור כשהם כה לחוצים מכל עבריהם על ידי המציאות של עידן האלימות? איזו דרך יבחרו בעמדם בפני האתגר העצום: לעמוד על נפשם, מתוך הכרח להזדקק למכשירי האלימות המודרנית, ועם זאת להינצל מהרעל וההסתאבות שטמון בהם, ולהציל את נשמתם ויחודם בהיסטוריה האוניברסלית? כל ההיסטוריה שלנו מצווה עלינו להיזהר מאוד מפני ההסחפות בבולמוס האלימות וממתן סיוע להתמוטטותם של הכוחות, המגמות, המחסומים והסייגים המבקשים לעצור את שטפון ההפקרות המציף את כדור הארץ. אין ליהודים כל סיכוי לצאת מנצחים ממלחמת כל דאלים גבר. מאז ומתמיד הם יהיו קרבנה הראשון. ואנו עלולים להחיש את הגזרה לכשנאבד אותו מעמד רוחני-מוסרי יחידאי, אשר הקנה לנו ומוסיף להקנות לנו – הוא, ולא כביכול עצמתנו הרבה – את היחס המיוחד מצד אותו חלק רב עצמה של האנושות, אשר לא נתפס לציניות האוילית שבאמונה כי הכוח האקטיביסטי יענה על הכל; אותה אמונה המעוותת, מנוונת ולבסוף הורסת את בעליה. בלעדי היחס הזה לא תהיה תקומה לישראל."

 

 

linkpost comment

(no subject) [Jul. 9th, 2006|03:22 am]
ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי-רבה; וחטאתם--כי כבדה, מאוד.  ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה; ואם-לא, אדעה.  ויפנו משם האנשים, וילכו סדומה; ואברהם--עודנו עומד, לפני יהוה.  וייגש אברהם, ויאמר:  האף תספה, צדיק עם-רשע.  אוליי יש חמישים צדיקים, בתוך העיר; האף תספה ולא-תישא למקום, למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה.  חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חלילה לך--השופט כל-הארץ, לא יעשה משפט ויאמר יהוה, אם-אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר--ונשאתי לכל-המקום, בעבורם.  ויען אברהם, ויאמר:  הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי, ואנוכי עפר ואפר.  אוליי יחסרון חמישים הצדיקים, חמישה--התשחית בחמישה, את-כל-העיר; ויאמר, לא אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמישה.  ויוסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אוליי יימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים.  ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה--אוליי יימצאון שם, שלושים; ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלושים.  ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי--אוליי יימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרים.  ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה אך-הפעם--אוליי יימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה.  וילך יהוה--כאשר כילה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב למקומו

בראשית י"ח, כ' עד ל"ג
.
linkpost comment

שתי הערות פוליטיות [Jun. 23rd, 2006|01:52 am]
1. זה הפחיד אותי לאללה, ואני מקווה שאני סתם פרנואיד. אם אולמרט מתכוון להציע לתושבי ההתנחלויות המבודדות להשאר תחת שלטון פלסטיני, זה רק עניין של זמן עד שחיכוכים בין מתנחלים ופלסטינים (או מעשי טבח, במקרה המפחיד באמת) יגרמו להחזרת כוחות הצבא ללב השטחים. מדינה מוגנת גדר, השולחת פלוגות סיור לשטח זר כדי להגן על מתיישביה... נשמע רע מאוד. אם זה לא מספיק גרוע, התסריט הבא מפחיד אותי אפילו יותר: אבו מאזן (אולי אפילו ברגותי?) משמש כקבלן משנה עבור צה"ל, ומקבל בעד זה כסף ונשק. דמייניו לכם כרצונכם את ההמשך, משהו שמזכיר את תקופת לבנון העגומה או את ימיה האחרונים של האימפריה הרומית. בכל מקרה, אחרי נפילת שאריות הכוחות המתונים בחברה הפלסטינית לא ישאר סיכוי להסדר. אני באמת מקווה שאני פרנואיד.
2. הצבעתי בעד העבודה מכיוון שחשבתי שפרץ יצליח לקדם אג'נדה חברתית. חשבתי שלא היתה לו ברירה אלא לקחת את תיק הביטחון, מכיוון שזו מקפצה לא רעה לראשות הממשלה. בימים אלו, אני לא בטוח מה אני חושב עליו. אין לי ספק שהוא באמת מנסה לשפר דברים, למרות שהוא מתמודד כנגד אויב שלא ניתן להתפשר איתו ומול מערכת עוינת ובעלת כוחות עדיפים, וכל זאת עם משאבים פוליטיים זעומים. ובכל זאת, אם יתבר לי שהוא לא מצליח להפסיק את את ההרג הסיטוני של חפים מפשע בעזה ולא מתפטר, אני הולך ומתנצל באופן אישי בפני כל מי שניסיתי לשכנע להצביע לעבודה. שככה יהיה לי טוב. הדבר היחיד שקשה לי להחליט לגביו הוא הדד-ליין.

נ.ב:
הידעתם? סקפולימנטיה הינה אומנות חיזוי העתיד בעצמות השכם של כבשים.


link5 comments|post comment

navigation
[ viewing | most recent entries ]
[ go | earlier ]

Advertisement